השקעתם שעות בחיפוש אחר המרצה המושלם. עברתם על עשרות קורות חיים, צפיתם בסרטוני תדמית נוצצים, וסגרתם סדנה שנשמעה על הנייר בדיוק כמו מה שהארגון שלכם צריך. ביום הסדנה, המרצה מגיע,

יש תסריט שחוזר על עצמו שוב ושוב בארגונים. מתקרב אירוע חברה, כנס מנהלים או יום עיון. מחפשים תוכן טוב. רוצים להביא משהו מרשים. ואז עולה בחדר המשפט המוכר: בואו נביא

יש רגע כזה ביום ראשון בבוקר. הסדנה נגמרה ביום חמישי, המשוב היה מצוין, המרצה היה חד, הדיונים היו עמוקים והאנרגיה בחדר הייתה גבוהה. אבל ביום ראשון הכול חוזר לשגרה. המיילים

יש רגע כזה שמוכר לכל מי שעובדת בארגון גדול. מצאת צורך אמיתי בשטח, זיהית כאב ברור, מצאת ספק מצוין ואת יודעת שזה מדויק. ואז את מגישה בקשה, ומכאן מתחיל המסע.

יש שאלה שכמעט כל מנהלת משאבי אנוש שואלת את עצמה בשקט. אנחנו משקיעים, בוחרים ספקים טובים והמשוב מצוין. אז למה חודש אחרי הכול נראה אותו דבר? הישיבות באותו אורך, המשוב

בואי נתחיל בכנות. המילה "חוסן" נשחקה. היא מזוהה עם מצגות רכות, נשימות עמוקות וחשיבה חיובית, ולא מעט מנהלים מרימים גבה כשהיא עולה בישיבת הנהלה. ובצדק. כשאנשים מגיעים אחרי חודשים של